רש"י על שבת קי״ט ב:ה׳

מהדורה: מהדורת וילנא

« רש"י על שבת קי״ט ע״ב:ד׳ רש"י על שבת קי״ט ע״ב:ו׳ »

1 בית יוסף פתח ↗

אהא דאמרי' שצריך לענות אמן יש"ר בכל כחו כתב ה"ר יונה בפ' מי שמתו כלומר בכל כח כוונתו ומפני שיש בני אדם שאין הכוונה שלהם מתעוררת אלא ע"י הכח אמר בכל כחו אבל אין צריך לתת קולות גדולות שיתלוצצו ממנו בני אדם וכן פירש"י בפ' כל כתבי שבת קיט: בכל כחו בכל כוונתו והתוספות כתבו שם ר"י אומר דיש בפסיקתא במעשה דרבי ישמעאל בן אלישע כשישראל נכנסין לבתי כנסיות ואומרים אמן יש"ר מברך בקול רם מבטלים גזרות קשות עכ"ל נראה שצריך לענות בקול רם והכי איתא בספר הזוהר וגם כתוב שם טעם למה נתקן בלשון ארמי וז"ל בפרשת תרומה תא חזי קדושתא דא לאו איהי כשאר קדושתי דאנן משלשין אבל קדושה דא סליק בכל סטרין לעילא ותתא ובכל סטרי מהימנותא ותבר מנעולין וגושפנקין דברזלא וקליפין בישין לאסתלקא יקרא דקב"ה על כלא ואנן בעינן למימר לי' בלישנא דסטרא אחרא ולאתבא בחילא תקיף אמן יש"ר מברך בגין דיתבר חילא דסטרא אחרא ואסתלק ביקריה יקרא דקב"ה על כולא וכד אתבר בקדושתא דא חילא דסטרא אחרא קב"ה אסתלק ביקריה ואדכר לבנוי ואדכר לשמיה ובגין דקב"ה אסתלק ביקריה בקדושתא דא איהו בעשרה ובלישנא דא על כרחיה דסטרא אחרא אתכפייא ואתבר חיליה ואסתלק יקרא דקב"ה ותבר מנעולין וגושפנקין דשלשלאי תקיפין וקליפין בישין ואדכר קב"ה לשמיה ולבנוי זכאין אינון עמא קדישא דקב"ה יהב לון אורייתא חדישא למזכי בה לעלמא דאתי ומכאן יש להתבונן כמה יש לכוין בקדיש וכמה יש להשתדל לענות אותו והכי מוכח עוד שם בפרשה הנזכר שכתב וז"ל ובגין דחמינא ליה יומא חד דדלג מאגרא חדא למשמע קדיש בהדי ציבורא סליק ברעותי למיסב ליה ברתי נפקא ציבורא מבי כנישתא ויהיבנא ליה ברתי דאמינא בדלוגא דא למשמע קדיש גברא רבא איהו באורייתא: כתב הרמב"ם בסדר התפלות נוסח הקדיש יתגדל ויתקדש וכו' בעגלא ובזמן קריב ואמרו איש"ר מברך וכו' בעת שיאמר ש"צ יתגדל ויתקדש שמיה רבא כל העם עונין איש"ר מברך לעלם ולעלמי עלמיא וכשהוא אומר יתברך כל העם עונין אמן וכשהוא אומר בריך הוא כל העם עונין אמן וכשהוא אומר בסוף ואמרו אמן כל העם עונין אמן עכ"ל: כתב ה"ר דוד אבודרהם יש אנשים שעונין אמן יש"ר מברך וכו' עד ואמרו אמן ואני קבלתי מרבותינו שאין לענות אלא איש"ר מברך לעלם ולעלמי עלמיא בלבד וכ"נ מדברי רבינו סעדיה וכ"כ בשם הרא"ש והטעם כי יש עד עלמיא ז' תיבות וכ"ח אותיות ומלת אמן אינה מן המנין כי הוא עונה על מה שאמר ש"צ יתגדל ויתקדש ולפ"ז צ"ל ולעלם עלמיא כדי שיהיו כ"ח אותיות ועוד כי כן הוא לשון הפסוק ויחסנון מלכותא עד עלמא ועד עלם עלמיא וגם הכלבו כתב ג"כ שיהיו כ"ח אותיות ושעל זה אמרו כל העונה איש"ר בכל כחו ולפיכך צריך ליזהר שלא לומר ולעלמי עלמיא כי יהא בו כ"ט אלא ועלמי עלמיא עכ"ל ורבינו הגדול מהרי"א כתב שיאמר לעלם לעלמי עלמיא בלא וי"ו כדי שלא יהיו אלא כ"ח ולי נראה שאין לשנות ממטבע שטבעו חכמים בשביל שום דרשה וכיון שקבלנו מקדמונינו לומר ולעלמי עלמיא כל המשנה ידו על התחתונה ושמעתי שיש מקיימים גירסת ולעלמי עלמיא עם מה שאמרו שצריך שלא יהיו יותר מכ"ח אותיות ואומרים כי תיבת שמיה חסר יו"ד כי כן הוא בדניאל להוי שמה די אלהא מברך מן עלמא ועד עלמא: ולענין מ"ש שאין לענות אלא עד עלמיא כ"נ ג"כ בספר הפרדס לרש"י ז"ל ומדברי הרמב"ם שכתבתי בסמוך ורבינו הגדול מהרי"א ז"ל כתב וז"ל מצאתי כתוב שעניית הקדיש י"א שאין אנו מחוייבים לענות אלא עד עלמיא ולזה אמרו שיש בעניית הקדיש ז' תיבות וכ"ח אותיות כמו שיש בפסוק ראשון של תורה ובפסוק שלפני י' הדברות ולזה רמזו באמרם העונה אמן יש"ר בכל כחו לכוין בכ"ח אותיות ומנין אותיותיו כ"ח ולכן צריך לאמרו בכח וי"א שצריך לענות בקדיש כ"ח תיבות לקיים מה שנאמר כח מעשיו הגיד לעמו וכ"ח תיבות יש מאיש"ר מברך עד דאמירן בעלמא ומצאתי כתוב בסידור שכולל דברי הגאונים שמי שעונה קדיש אם לא יאמר אלא עד עלמיא די אבל אם יאמר יתברך צריך להשלים הקדיש ולא יאמר אחריו אמן שמה שהחזן אומר ואמרו אמן הוא אזהרה לכל יחיד שאם הגיע עד האמורות בעולם שיאמר אחריו אמן אבל כשיאמר ואמרו אמן א"א אלא החזן יאמר כן ונראה שמאחר שיש מחלוקת בזה עד כמה מחוייב לענות כשיפסוק בק"ש וברכותיה לענות קדיש לא יענה אלא עד לעלמי עלמיא שאולי הא' הוי הפסק ואם לאו יש לו לענות עד האמורות בעולם ויאמר אחריו אמן עכ"ל וק"ל לדברי האומרים שאין לענות אלא עד עלמיא מדאיתא במדרש א"ר אלעזר ב"ר יוסי פעם אחת הייתי מהלך בדרך ומצאתי אליהו ז"ל ועמו ד' אלפים גמלים טעונים אמרתי לו מה אלו טעונים א"ל אף וחימה למה לעשות נקמה באף וחימה ממי שמספר בין קדיש לברכו בין ברכה לברכה בין פרק לפרק בין איש"ר ליתברך ומאחר שאסור לספר בין יש"ר ליתברך משמע שצריך לומר יתברך דדוחק לומר שהמדרש מיירי בש"צ עצמו ואפשר שאע"פ שאין היחיד עונה אלא עד עלמיא מ"מ צריך לכוין ולשמוע מפי ש"צ כל הקדיש עד סוף ובעוד שהש"ץ מאריך איש"ר אע"פ שכבר ענה אותו היחיד אסור לספר והיינו דקאמר בין איש"ר ליתברך ומ"מ נראה שצריך ליזהר גם היחיד שלא להפסיק בין עלמיא ליתברך שהרי המדרש סתמא קאמר אח"כ מצאתי לה"ר יוסף גיקאטלייא ז"ל שאלת מה שכתבו קצת פוסקים בענין קדיש שאין עונין אלא עד עלמיא ולא עוד אם האמת אתם וראוי לעשות כך או לא מפני שיש אנשים אחרים שסומכים עלמיא ליתברך איזה כת מאלו צודקת תשובה אוי להם הפתאים אשר עברו ונענשו ודאי המפריד בין עלמיא ליתברך כאילו הפריד וקיצץ במקום דליכא קיצוץ ואין צריך להפריד ח"ו אלא מדבק עלמיא ליתברך והאריך בטעם הדבר:

2 שבת פתח ↗

אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: כׇּל הָעוֹנֶה ״אָמֵן יְהֵא שְׁמֵיהּ רַבָּא מְבָרַךְ״ בְּכׇל כֹּחוֹ, קוֹרְעִין לוֹ גְּזַר דִּינוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״בִּפְרוֹעַ פְּרָעוֹת בְּיִשְׂרָאֵל בְּהִתְנַדֵּב עָם בָּרְכוּ ה׳״. מַאי טַעְמָא ״בִּפְרוֹעַ פְּרָעוֹת״ — מִשּׁוּם דְּ״בָרְכוּ ה׳״. רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אֲפִילּוּ יֵשׁ בּוֹ שֶׁמֶץ שֶׁל עֲבוֹדָה זָרָה — מוֹחֲלִין לוֹ. כְּתִיב הָכָא: ״בִּפְרוֹעַ פְּרָעוֹת״, וּכְתִיב הָתָם: ״כִּי פָרוּעַ הוּא״. אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: כָּל הָעוֹנֶה ״אָמֵן״ בְּכׇל כֹּחוֹ פּוֹתְחִין לוֹ שַׁעֲרֵי גַן עֵדֶן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״פִּתְחוּ שְׁעָרִים וְיָבֹא גוֹי צַדִּיק שׁוֹמֵר אֱמוּנִים״, אַל תִּיקְרֵי ״שׁוֹמֵר אֱמוּנִים״ אֶלָּא: ״שֶׁאוֹמְרִים אָמֵן״. מַאי ״אָמֵן״? אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: ״אֵל מֶלֶךְ נֶאֱמָן״.

3 שבת פתח ↗

4 שבת פתח ↗

5 שבת פתח ↗

5 בכל כחו - בכל כוונתו:

6 בפרוע פרעות - ביטול פורעניות כגון פרוע דמתרגמין בטל:

7 בהתנדב עם ברכו - כשמתנדבין ישראל לברך את בוראן:

8 כי פרוע - כי פרעו אהרן ע"ז והכי קאמר בהבטל פריעות ע"ז שתשתקע ותשתכח שלא יזכר עונם משום התנדב עם הוא:

9 אל מלך נאמן - כך מעיד על בוראו שהוא אל מלך נאמן:

« רש"י על שבת קי״ט ע״ב:ד׳ רש"י על שבת קי״ט ע״ב:ו׳ »